ידעת שביטחון עצמי מופרז מקורו בחוסר ביטחון?

כל ילד נמצא בחוויה של חסר ומלאות. כאשר הוא רוצה משהו, כאשר כואב לו משהו – הוא נמצא במצב של חסר. במידה והרצון שלו מקבל סיפוק – הוא חווה מלאות.

לדג' אם הילד רעב הוא חווה חסר וכאשר ניגשים ומאכילים אותו – הוא חווה מלאות. חייב להיות איזון בין החסר והמלאות שהילד חווה כאשר המלאות צריכה להיות גדולה יותר מהחסר. במידה והילד חווה יותר מלאות מחסר הוא גדל עם ביטחון עצמי. במידה וחוויית החסר גדולה מהמלאות, הילד גדל עם חוסר ביטחון עצמי.

ככל שהחסר גדל, הביטחון העצמי של הילד קטן. זה ממש לא משנה מה האדם משדר. ברגע שהוא מגיע לבגרות, המחשבות שלו הופכות להיות מחשבות של חסר. הוא כל הזמן חושב על מה שאין לו ועל מה שחסר לו. והוא מתחיל לחיות את חייו מתוך חיפוש דרך למילוי חוויית החסר בחייו. הוא הופך להיות צרכן.

כאשר אדם מגיע לבגרות עם חוויה של מלאות, הוא ממוקד במה שיש לו ושמח לגביו. הוא לא מחפש תמיד את הדרך לספק לעצמו עוד ועוד צרכים וחסרים.

ילד שעבר ילדות בעייתית, שסבל מחסר, חווה טראומות מסוימות או שהתנהגו אליו לא בסדר (לפחות בחוויה שלו) זה גרם לו להרגיש מאוים רגשית. וכתוצאה מכך התחיל להסתיר את הרגשות ולהפוך אותם לסוד.

כאשר הרגשות נשארים כסוד הם נשארים רגשות של ילד קטן. וכאשר הבן אדם מתבגר והרגשות שלו הם רגשות של ילדים קטנים זאת בעיה.

הבן אדם מרגיש את הרגשות שלו. הוא מרגיש בעולם הרגשי חוסר ביטחון כמו ילד קטן. בתחום העשייה הרציונאלית יש לו ביטחון כבוגר. הוא מפגין ביטחון אך בתוך תוכו אין לו ביטחון. חוסר הביטחון נובע מהפער בין העולם הפנימי לעולם החיצוני.

חוסר ביטחון עצמי מייצר גאווה. גאווה = ביטחון עצמי מופרז שמקורו בחוסר ביטחון. גאווה זה חוסר ביטחון עצמי שמוצג כעודף. אדם עם גאווה שפוגעים לו בחשיבות העצמית באמצעות ביקורת או האשמה הוא יתפוצץ. כיוון שהמקום הפנימי, החלש, חסר הביטחון מאיים לגלוש החוצה.

לאדם עם ביטחון עצמי תקין, אין צורך בביטחון עצמי מופרז. אין לו צורך בגאווה. כבני אדם אנחנו מנסים להפגין משהו שאין לנו ולא משהו שיש לנו וטבעי לנו.

על מנת לרכוש ביטחון עצמי אנחנו צריכים ללמוד להביא את הפנימיות שלנו החוצה. לבטא את האני הפנימי שלנו בצורה מלאה בלי להסתיר כלום.

בשביל ללמוד לבטא את האני הפנימי שלנו, אנחנו צריכים להתחיל ללמוד להכניס את עצמנו לדיבור שלנו. להתחיל להכניס את עצמנו לחיים.

ואת זה אנחנו עושים באמצעות שימוש בביטוי "אני רוצה" להתחיל להכניס את הרצון שלנו ואת עצמנו לחיים. להתחיל לבקש. להתחיל לומר אני רוצה. להתחיל להודות ולהסכים לחשוף את הרצונות הפנימיים שלנו. בקיצור, להפסיק להסתתר ולחיות באמת.

לאט לאט ובהדרגה היכולת שלנו לבטא את עצמנו תגדל. הפער בין האני הפנימי לחיצוני שלנו ילך ויקטן בהדרגה ותחושת הביטחון העצמי הפנימי שלנו תהפוך ליותר ויותר תקינה ואמיתית.

לחיי התפתחות אישית של כולנו,

חני

איך הגענו למצב שכל כך הרבה אנשים כמהים לחום ולאהבה וחסרים אותה?

בעבר, אנשים היו חיים בקבוצות של משפחות / חמולות. ילד היה גר באופן טבעי ליד ההורים שלו. ליד אחים שלו וליד כל המשפחה המורחבת. בימינו, כל אחד מבני המשפחה גר במקום אחר ונוצרת איזושהי בדידות שמחלחלת פנימה אפילו לתוך המשפחה הגרעינית.

דבר נוסף שמתרחש בימינו זה – שכיום נשים מתפקדות כמו גברים. הם נושאות בעול כמו גברים, אין ממש הבדל בין גברים לנשים. והילדים יותר ויותר מוקדם כבר יוצאים למסגרת ולא מקבלים בבית את מה שאמורים לקבל. אז נכון, הם הופכים להיות מאד מוקדם עצמאיים אבל בתור מבוגרים הם כל הזמן מחפשים את הילדות.

כיום אנחנו חיים במצב של חסר גדול בחום.

חום ושייכות הם הכרחיים עבורנו כבני אדם. אנחנו לא מסוגלים להתקיים בלעדיהם. במידה ואין לנו חום ושייכות אנחנו עושים המרות לדברים אחרים שישמשו כפיצוי. לדג' אם אנחנו רוצים אהבה ואין לנו, אנחנו נוכל ללכת לאוכל. ודרך האוכל נמצא את הסיפוק.

זה אומנם לא יהיה בדיוק מה שאנחנו מחפשים אבל זה יהיה "כאילו". זאת תהיה המרה לצורך הבסיסי שלנו בחום.

חום = החלק החומרי, הפיזי של האהבה. היכולת לממש את האהבה דרך החושים באמצעות מגע, מילים רכות, חיוך , מבט אוהב ועוד.

החום נותן לילד את תחושת הביטחון. את הביטחון בקיום שלו. את הביטחון בהישרדות שלו. את הידיעה שמי שאוהב אותו בגלל מה שהוא, לעולם לא ינטוש אותו.

הילד חש ביטחון כאשר הצורך שלו בחום מגיע על סיפוקו. ילד חש שהצורך שלו בחום הגיע על סיפוקו כאשר הוא מרגיש שייכות. כאשר מרגיש אהוב בגלל מה שהוא.

לכל אחד מאיתנו צורך בכמות בחום. אך לכל אחד מאיתנו הכמות הנצרכת שונה. כך שיכול להיווצר מצב שאני ואחי קיבלנו את אותה הכמות של חום מההורים. אחי ירגיש אהוב ומסופק. ואני ארגיש חסר. אני ארגיש לא שייך. וכל חיי אסתובב בעולם כאשר מה שמניע אותי זה הצורך בחום.

בהצורך בחום יעבור המרות ויתבטא בחיים שלי בדרכים שונות. כרדיפה אחרי הצלחות וכבוד, התמכרות לאוכל, אלכוהל, טלוויזיה, סרטים, אינטרנט, מין, כדיכאון. כריקנות פנימית. כבדידות רגשית או בכל דרך אחרת. כאשר המשותף לכולם הוא הבור השחור הפנימי הקיים בתוכנו כתוצאה מהחסר בחום שאנחנו סוחבים איתנו מהילדות.

כל אדם בכל גיל זקוק לחום, לאהבה ולשייכות. החום הוא זה שמייצר את תחושת השייכות והחיבור. אבל יש הבדל בין אם אני מרגיש רצון לחום או לצורך בחום. אם אני רוצה חום יש לי בחירה. אם אני צריך חום, אני חי בהישרדות. אם אני בהישרדות זה אומר:

1. שאין לי בחירה לגבי הצורך בחום.

2. שהצורך שלי בחום לא יכול להגיע לרוויה אמיתית. כיוון שטבעם של צרכים הישרדותיים שהם מקבלים סיפוק נקודתי ואחר כך מתעוררים שוב. לדג' אם אני רעב ואני אוכל, אני שובע ולאחר כמה שעות אני רעב שוב.

במידה ועד גיל 3 הגעתי לשובע בחום – הצורך בחום הופך לרצון. במידה ולא הגעתי לשובע בחום הצורך בחום נשאר צורך שממשיך ללוות אותי ולנהל את כל החיים שלי.

היכולת להתעלות מעל החסר בחום שמנהל אותנו, נמצאת בתהליך התפתחות אישית. בלקיחת אחריות על העולם הרגשי שלנו ולעשיית מאמץ במודע למען ההתבגרות הרגשית שלנו.

כיצד מתבגרים רגשית?

על זה תוכלו לקרוא כאן!

חיים לפי "פרנציפים"??? אולי הגיע הזמן לקצת גמישות נפשית?

כבני אדם, מה שמנהל אותנו זה הנפש שלנו. נפש = חיות

ההישרדות היא זאת שמקיימת את החיות שלנו, היא זאת שדואגת שלא נמות.

אנחנו יודעים איך לשרוד באמצעות:

1. אינסטינקטים וגנים מולדים

2. ניסיון החיים האישיים שלנו.

האינסטינקטים והגנים המולדים שלנו נותנים לנו את היכולת לשרוד ברמה העקרונית. ואנחנו מיישמים אותם בהתאם לניסיון החיים שלנו. לכל אחד מאיתנו ניסיון חיים שונה. והיכולת לקחת את ניסיון החיים שלנו ולשנות אותו באמצעות מודעות, תרגול או כל דרך אחרת היא הגמישות הנפשית שלנו.

היכולת שלנו להשתנות משתנה בהתאם לסביבה בה אנחנו נמצאים. ככל שהסביבה בה אנחנו נמצאים היא יותר עוינת, יקשה עלינו מאד לשנות את אופן ההישרדות שלנו. ככל שהסביבה שלנו היא יותר אוהדת, היכולת שלנו לשנות תגדל.

אם גם כאשר אנחנו נמצאים בסביבה אוהדת, אנחנו חיים בתחושה של איום וללא יכולת לשינוי דפוסים והרגלים, זה אומר שאין לנו כלל גמישות נפשית. ושאנחנו מנוהלים באמצעות פחדים קדומים.

אצל אנשים רבים חוסר הגמישות הנפשית, המקובעות הנפשית תופיע בווריאציות שונות ובתחומים שונים.

יהיו אנשים שזה יופיע אצלם בתחום הרגשי – ברגע שהם מרגישים שמישהו כופה או מנסה לכפות עליהם משהו, הם מרגישים מאוימים, נפגעים וזה מעורר בתוכם התנגדות פנימית. עד כדי כך שהם פשוט לא מסוגלים לעשות מה שאומרים להם או מבקשים מהם.

הרבה פעמים נפגוש דפוס כזה בזוגיות כאשר אחד מבני הזוג אומר לשני מה לעשות, והשני פשוט לא מסוגל לעשות זאת בגלל אופן האמירה. כיוון שמרגיש שכופים אותו או מכריחים אותו לעשות משהו. זה מעורר בתוכו התנגדות פנימית לעצם הביצוע – דבר יוצר הרבה בעיות בין בני הזוג.

האבסורד הוא, שאצל אותו אדם פגיע – האיום ההישרדותי נחווה כסכנת מוות. עצם האמירה, הדרישה שיבצע משהו, נחוות אצלו כמצב הישרדותי במדרגה ראשונה דבר שמונע ממנו את היכולת להתגמש ובאמת לבחור באופן התגובה שלו. התגובה שלו הופכת להיות תגובה הישרדותית נטולת בחירה.

מקובעות נפשית יכולה להופיע גם בתחום של דוסים והרגלים – ישנם אנשים חסרי יכולת לשנות שום דבר מהאופן שבו הם חונכו, והם אף יגדילו ויכנו את המקובעות שלהם כ"פרנציפ". הם לא ישנו את ההרגלים שלהם בכהו זה. לא משנה מה יקרה , לזה הם רגילים, מבחינתם, כך הם חיים וזהו.

העניין הוא שהם תקועים כיוון, שמאחורי ה"פרנציפ" מסתתר פחד גדול משינוי. ולחיים מתוך "פרנציפ" יש בן לוויה צמוד והוא רגשות אשמה כרוניים.

לפעמים אנשים מצטיירים כמאוד רוחניים, הם כנועים, לא רווים על כסף, מוותרים על רכוש וכד' אך גם אנשים כאלה, הרבה פעמים מונעים מתקיעות נפשית. כאשר אדם לא מסוגל לשנות ולהגמיש את עצמו. כאשר לאדם אין יכולת בחירה אמיתית כיצד להגיב הוא תקוע. וזה אומר שהסבל בהכרח יהיה בן לוויה בחיים שלו.

כיצד נוכל לרכוש גמישות נפשית, יכולת שינוי ובחירה אמיתיים?

באמצעות היכולת לבוא ולהודות בטעויות. כאשר אנחנו מתחרטים על משהו מסוים להוא ולומר סליחה, טעיתי. אני מתנצל.

כאשר אנשים מעירים לנו על טעות שלנו, לא להיכנס למצב של מגננה או מתקפה אלא לבחון את התגובה עניינית ולשמוע.

להתחיל ולנטרל את הפחדים ההישרדותיים שלנו שגורמים לנו להציג את עצמנו בפני אחרים כנטולי טעויות. להתחיל ולפוגג את הפחדים החברתיים שלנו שגורמים לנו להסתיר את החלקים החלשים שלנו, את החלקים הלא יודעים שלנו, את החלקים בהם אנחנו טועים, ולא תמיד צודקים.

שיהיה בהצלחה,

חני

ממה מושפע מצב הרוח שלך?

כשאנחנו מרגישים טוב. יש לנו מצב רוח טוב. כשאנחנו מרגישים לא טוב. יש לנו מצב רוח לא טוב.

מצב הרוח שלנו משקף את המצב הרגשי שלנו. כאשר אנחנו עצמאיים רגשית, אנחנו אלה שמשפיעים ומחליטים איזה מצב רוח יהיה לנו.

ככל שאנחנו יותר תלותיים רגשית באחרים, מצב הרוח שלנו מושפע מאנשים אחרים. הסביבה היא זאת שעושה לנו מצב רוח. הסביבה היא זאת שמשפיעה על מצב הרוח שלנו אם יהיה לנו מצב רוח טוב או שיהיה לנו מצב רוח לא טוב.

אם עכשיו מישהו יעשה לי פרצוף חמוץ או שיאמר לי משהו פוגע. ההשפעה של זה על מצב הרוח שלי תלויה בתלות או בעצמאות הרגשיים שלי.

אם אני עצמאי רגשי, אולי זה יהיה לא קצת לא נעים. אך המצב רוח שלי לא ישתנה. השליליות של הזולת לא תדבק בי.

אך אם אני תלותי מבחינה רגשית. אני נכנס לבעיה. כיוון שמבחינתי, אם לא כולם מרוצים ממני, קיים פוטנציאל שידחו אותי. ואם ידחו אותי אין לי את המסוגלות לשרוד לבדי.

ולכן, ישר אני מייד בטוח שכנראה יש משהו בתוכי שהוא לא מספיק טוב. אני מרגיש מאוים שהחברה תדחה אותי וכמובן, שם אני מאוים אני לא מסוגל להיות במצב רוח טוב.

כשאין לי מספיק ביטחון בעצמי, בערך האבסולוטי שלי וביכולת שלי לשרוד ללא החברה אני תלותי ואז כל ביקורת שאני מקבל מכניסה אותי לפאניקה שמא משהו אצלי לא בסדר ושמא הולכים לדחות אותי.

כל סימן הכי קטן מאיים עלי. כשמישהו עובר לידי עם פרצוף חמוץ, אני מייד בטוח שאני הולך להינטש ואני רץ לבדוק מה הבעיה שלי. וכמובן שזה עושה לי מצב רוח לא טוב. ובאותה מידה, אם מישהו עובר לידי ומחמיא לי או מחייך אלי, אני מרגיש רצוי וזה נותן לי ביטחון שהחברה מרוצה ממני ולא תדחה אותי דבר שגורם למצב הרוח שלי לעלות.

וכך אני חי במטוטלת רגשית שמי שמנהל אותה זה החברה וצורת ההתייחסות שלה כלפי.

המטוטלת הרגשית שלנו מקצינה ככל שאנחנו חיים יותר בתדמית. ככל שה"אגו" שלנו גדול יותר. ככל שאנחנו שומרים יותר בקנאות על תחושת החשיבות העצמית שלנו.

ככל שיש לנו גאווה בכמות גדולה יותר, אגו גדול יותר – היכולת שלנו לשלוט על מצב הרוח שלנו קטנה יותר כיוון שאנחנו מתקשים לנוע מתחושה אחת לשנייה.

לדג' אם אותו אדם שאמר לי ביקורת, הגיע אלי והתנצל. במידה ואין לי גאווה, כרגע מצב הרוח שלי יוכל לחזור להיות חיובי. אבל אם אני חי בגאווה, יקח זמן רב עד שמצב הרוח שלי יחזור לקדמותו.

על מנת להיות בעלי הבית על מצב הרוח שלנו אנחנו חייבים ללמוד לאהוב את עצמנו ולקבל את עצמנו. אם אנחנו אוהבים את עצמנו אנחנו יכולים להיות בעלי הבית על הרגשות שלנו. אנחנו יכולים להכניס דברים לפרופורציות.

וחשוב מכך, אנחנו החשיבה וההבנה שלנו יכולים להשפיע על הרגשות שלנו. ללא קבלה עצמית אנחנו יכולים להיות במצב רוח שלילי ולהבין מבחינה רציונאלית שאין עילה של ממש במצב הרוח השלילי על זה. אבל ההבנה שלנו לא תחדור לרמת הרגשות והתחושות שלנו.

כאשר אנחנו מקבלים את עצמנו באמת, להבנה שלנו יש את הכוח ואת היכולת לנהל את העולם הרגשי ואת התחושות שלנו.

אז מה עושים אם אנחנו רוצים לחזור להיות בעלי הבית על מצב הרוח שלנו?

מה עושים אם נמאס לנו לנוע רגשית לפי יחס הסביבה אלינו?

חוזרים להיות בעלי הבית על העולם הרגשי שלנו.

לומדים לקבל את מה שאנחנו ולאהוב את עצמנו.

לומדים לחשוף את החולשות ואת הסודות והפחדים שלנו.

לומדים להכניס פרופורציות אמיתיות לחיים שלנו.

רק טוב,

חני בורנשטיין – מומחית להתפתחות אישית ולקבלה עצמית